פסק-דין בתיק ת"א 7174-02-10

1.         בפני תביעת התובע לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי שטיפל בו עקב המנעותם מביצוע צנתור לב מיידי (PPCI).

בהתאם להחלטה מיום 7.3.12 פוצל הדיון לחבות ונזק. ההוכחות התקיימו אפוא בשאלת החבות בלבד.

רקע

2.         התובע יליד 17.5.1964, עבד עד ליום 30.6.08 במתן שירותי ניקיון בבתי ספר. הנתבעת - מדינת ישראל היא המפעילה / המחזיקה והבעלים של בית חולים "הלל יפה" בחדרה בו היה מאושפז התובע במועדים הרלוונטיים לתביעה.

3.         ביום 30.6.08 הובהל התובע לבית החולים עקב התפתחות כאבים בחזה, חולשה, דפיקות לב והזעות. התובע התקבל בבית החולים בשעה 22.30. ברישום הרפואי משעה 23.53 צוין כי עם קבלת התובע ליחידת טיפול נמרץ לב, התובע היה ללא כאבים בחזה, עם קצב מהיר סדיר (סינוס טכיקרדיה) וללא עדות לבצקת ריאות. על פי תרשים א.ק.ג. עבר התובע אוטם רצנטי והוחל בטיפול באינטגרילין עם תוכנית לצנתור למחרת היום.

4.         למחרת היום בשעה 10.35, חתם התובע על טופס הסכמה לצנתור. בשלב כלשהו לאחר מכן, חזר בו התובע מהסכמתו לצנתור. בדף המעקב הסיעודי ביחידת טיפול נמרץ לב מיום 1.7.08 נרשם בשעה 14.00 על ידי האח איאד פדעוס כדלקמן: " בבוקר מצבו יציב ממשיך בטיפול תרופתי כרשום בצום לצנתור עד הצהרים ואז החולה מתחרט ומבקש לא לעשות צנתור שכנועים ודיונים בינו לבין בני המשפחה וכמו כן ד"ר מייזל אז נדחה הצנתור בשלב זה. ממשיך באנטגרילין הפרין כמו כן נוזלים. אכל ושתה ...". כמו כן צוינו תוצאות המדדים שנלקחו מהתובע.  

5.         מהרישום הרפואי של ד"ר מייזל שנערך באותו יום בשעה 22.00 עולה כי עד השעה 18.00 חש התובע בטוב, בשעה 18.00 החל להתלונן על כאבים בחזה, קוצר נשימה ושיעול טורדני, לא נצפו שינויים בא.ק.ג. בשלב זה כבר חזר התובע מסירובו לעבור צנתור. בשעה 19.11 נלקח התובע לצנתור. תוך כדי הצנתור פיתח התובע בצקת ריאות קשה שהצריכה מתן תרופות הרגעה והרדמה, הנשמה מלאכותית והחדרת בלון וותיניי לתמיכה הימודינאמית. בצנתור הודגמה מחלה טרשתית מפושטת עם נגע קריטי בחלק האמצעי של עורק הקדמי שמאלי יורד.

6.         המהלך לאחר הצנתור התאפיין בהנשמה מלאכותית ממושכת, זיהום סיסטמי ממושך והתאוששות נוירולוגית מאוד איטית. עם הפסקת תרופות ההרדמה אובחן נזק מוחי שהתבטא בתקשורת לקויה של התובע עם סביבתו, ככל הנראה על רקע תת חמצון. לתובע נותרה נכות לבבית צמיתה בשיעור של 50% לפי סעיף 9(1)(ג)6 לתקנות המל"ל, ונכות נוספת נוירולוגית ששיעורה שנוי במחלוקת.  

טענות הצדדים

7.         בכתב התביעה טען התובע כי בשל הממצאים שנצפו עם קבלתו בבית חולים עוד ביום 30.6.08, היה על הצוות הרפואי (להלן: " הרופאים") לבצע, סמוך לאחר קבלתו, צנתור טיפולי מיידי (PPCI). משלא עשו כן, חרגו מסטנדרט טיפולי סביר ועל כן התרשלו כלפיו. עוד לטענתו, ההחלטה לדחות את ביצוע הצנתור למחרת היום, עמדה בניגוד להמלצה המפורשת לגבי חולי STEMI . התובע מוסיף עוד כי כתוצאה מדחיית ביצוע הצנתור נגרמה לו אי ספיקת לב קשה שגרמה לנכותו הלבבית והנוירולוגית.

8.         בסיכומיו, העלה התובע טענה חדשה שלא נטענה בתביעתו והיא, כי הרופאים התרשלו בכך שלא ביצעו את הצנתור בשעות הבוקר של יום 1.7.08. עוד טוען התובע כי אי ביצוע הצנתור בשעות הבוקר אינו נובע מסירובו, שכן הסירוב אירע רק בשעות הצהריים.

9.         הנתבעת טוענת כי יש לדחות את כל טענות התובע כנגדה, ולחילופין יש להטיל עליו אשם תורם מכריע נוכח סירובו לעבור צנתור. לטענתה, הטיפול הרפואי שניתן לתובע על כל שלביו היה מסור, מקצועי, מיומן, נכון וראוי ותאם את הסטנדרט הרפואי המקובל. עוד לטענתה, סירוב התובע לקבל טיפול רפואי נאות ולעבור צנתור בהתאם להמלצות הברורות של הצוות הרפואי בבית החולים, הוא זה אשר הכשיר את הקרקע לסיבוך של אי ספיקת לב סוערת אשר נגרם על ידי מחלתו הבסיסית של התובע.

בהתייחס לטענתו החדשה של התובע בסיכומיו כי ההתרשלות של הרופאים מתבטאת באי ביצוע הצנתור בשעות הבוקר, טוענת הנתבעת כי יש לדחות הטענה בהיותה הרחבת חזית אסורה, ומכל מקום, לא ניתן היה לבצע את הצנתור בשעה היעודה עקב סירוב התובע.

חוות הדעת הרפואיות

10.         הצדדים הגישו כל אחד חוות דעת רפואיות וכן מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

המומחה מטעם התובע

11.         מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של פרופ' אבינדר וחוות דעתו המשלימה. בחוות הדעת כותב פרופ' אבינדר כי תוצאות בדיקת הא.ק.ג. אשר בוצעה לתובע ביום 30.6.08, עם קבלתו לבית החולים, ואשר הדגימה רמות משמעותיות בנוכחות גלי Q ושינויים דינמיים בא.ק.ג. אשר הצביעו על תהליך כלילי חריף, חייבו ביצוע צנתור מיידי (PPCI). לדעתו, ההחלטה לדחות את ביצוע הצנתור למחרת היום עמדה בניגוד למומלץ בחוליSTEMI . עוד לדעת פרופ' אבינדר, צנתור התובע מיד עם קבלתו לבית החולים היה מונע את המהלך החמור של המחלה וכניסתו לאי ספיקת לב קשה בעקבות תהליך ההרס הפרוגוסיבי והמתמשך במיוקרד.

המומחה מטעם הנתבעת

12.        הנתבעת צרפה מטעמה את חוות דעתו של פרופ' חסין. בחוות דעתו כותב פרופ' חסין כי לא נפל כל דופי בהתנהגות הרופאים בטיפול שהעניקו לתובע, וכי היה זה טיפול נכון ובהתאם למקובל. להערכתו, על פי ממצאי הבדיקות שבוצעו לתובע יש לקבוע בסבירות גבוהה כי התובע הגיע לבית חולים יומיים-שלושה לאחר שעבר התקף לב ועל כן מדובר במקרה זה בהגעה מאוחרת (late arrival). לדעת פרופ' חסין, צנתור דחוף מעבר ל-12 שעות מאז התקף הלב מוצדק רק אם יש סימנים קליניים או אלקטרוקרדיוגרפיים המעידים על המשך היסכמיה פעילה, מה שלא התקיים במקרה זה. לדעתו, צנתור דחוף ללא סימנים אלו יכול אף להזיק. במקרה זה, ולפי כל הסימנים המקובלים, הגיע התובע מאוחר מדי לבית החולים ועל כן לא היה מקום לבצע את הצנתור עם קבלתו. פרופ' חסין מציין כי עם קבלתו של התובע לבית החולים ביום 30.6.08 נשקלה האפשרות לצנתור דחוף והיא נפסלה, ובצדק, נוכח העובדה שמדובר בהגעה מאוחרת (late arrival) ולאור הערכת מצבו של התובע אשר לא הצדיקה ביצוע צנתור דחוף.